נטילת ידיים

שאלה. אילו סוגים של נטילת ידים קיימים, ולמה ההבדלים?

תשובה: ארבעה סוגים עיקריים של נטילת ידים יש.
א. נטילת ידים של בוקר.
ב. נטילת ידים קודם הסעודה.
ג. נטילת ידים לאחר יציאה מבית הכסא.
ד. נטילת ידים כשנגע במקומות המטונפים.

א. נטילת ידים של בוקר, נאמרו בה כמה טעמים. והעיקריים שבהם:
1. מבואר בזוהר הקדוש שבשעה שהאדם ישן בלילה, מסתלקת ממנו הנשמה הטהורה, וטועם טעם מות, ורוח רעה שורה על גופו, וכשחוזרת הנשמה לגוף בקומו משנתו, נשארת הרוח רעה על ידיו, וכדי להעבירה צריך ליטול ידיו.
2. שידיו של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא נגע במקומות המטונפים שבגופו בשעה שישן, ולכן צריך ליטול ידיו.
3. בבוקר האדם נעשה כבריה חדשה, כמו שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ולכן צריכים אנו להודות להשם יתברך על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו, וקודם עבודה זו שהיא עבודת השם יתברך, האדם נוטל את ידיו, כדוגמת הכהנים שהיו רוחצים את ידיהם בבית המקדש קודם שהיו עובדים עבודת הקרבנות.

כיון שנטילה זו היא כדי להעביר רוח רעה ששורה על ידיו בלילה, יש ליטול את ידיו שלש פעמים לסירוגין, כלומר, קודם יטול יד ימין, ולאחר מכן יד שמאל, ושוב יד ימין ולאחר מכן שמאל, ושוב יד ימין ולאחר מכן שמאל.

טוב להקפיד שנטילת ידים של שחרית תהיה בכלי, כדין נטילת ידים של סעודה, ומכל מקום אם אין לו כלי, יטול את ידיו מן הברז שלש פעמים לסירוגין וכנזכר לעיל, רק לא יברך על נטילה זו ברכת "על נטילת ידים".

ב. נטילת ידים קודם סעודה, נאמרו בה שני טעמים.
1. משום "סרך תרומה", כלומר, שבזמן שהיו הכהנים אוכלים תרומה, הצריכו אותם חכמים ליטול ידיהם קודם לכן, שלא יטמאו את התרומה בנגיעתם, וכדי שיהיו הכהנים רגילים לעשות כן, תיקנו חכמים שכל אדם האוכל פת יטול ידיו קודם לכן. ואף בזמן הזה שאין הכהנים אוכלים תרומה, מפני שכולנו טמאי מתים, והתרומה צריכים לאכלה בטהרה, מכל מקום תקנת נטילת ידים לא בטלה, כדי שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו יהיו רגילים לאכול בטהרה.
2. טעם שני לנטילת ידים לסעודה, כדי שיאכל אדם סעודתו בנקיות הידים ובקדושה.

נטילה זו צריך להקפיד שתהיה מכלי דוקא, ויהיה הכלי שלם, שלא יהיה בו נקב וכדומה, ויחזיק לפחות "רביעית" מים, שהוא נפח שמונים ואחד גרם, ולכן אין ליטול נטילת ידים לסעודה מהברז.

כיון שנטילה זו היא משום נקיות וקדושה, ולא משום רוח רעה, די ליטול כל יד פעם אחת, קודם ימין ואחר כך שמאל. ועל פי הקבלה טוב שיטול כל יד ג' פעמים, אבל אין צריך שיהיה לסירוגין, אלא יטול יד ימין ג' פעמים רצופות, ולאחר מכן יד שמאל ג' פעמים.

ג. נטילת ידים לאחר שיצא מבית הכסא, היא משום נקיות הידים ורוח רעה השורה עליהם בבית הכסא. ומן הדין אין נטילה זו צריכה כלי, רק שישטוף ידיו במים. וגם אין צריך ליטול ידיו ג' פעמים לסירוגין, אלא די בשטיפת כל יד פעם אחת. ואף על פי כן נכון שישטוף ידיו ג' פעמים לסירוגין, כנזכר לעיל בנטילת ידים של בוקר. אבל אין צריך בנטילה זו כלי וכנ"ל.

ד. נגיעה במקומות המטונפים. הנוגע במקומות המטונפים שבגופו, או במנעליו וכדומה, צריך ליטול ידיו קודם שמתפלל ומברך או אומר דברי תורה, וכיון שאין נטילה זו משום אלא משום נקיות בלבד, אין נטילה זו צריכה כלי, אלא די בשטיפת הידים, וכן אין צריך ליטול ידיו ג' פעמים, אלא די בשטיפת כל יד פעם אחת. אך אם נגע ברגליו, נכון שישטוף ידיו ג' פעמים לסירוגין, כיון שרוח רעה שורה על רגליו של אדם, ואפילו הם נקיות.

תשובה זו נכתבה ע"י הרב גד יזדי.

התנצרות

שאלה: האם מי שנולד לאם יהודיה שהתנצרה, נישאה לגוי וילדה, הוא בכל זאת יהודי. והאם ההלכה מכירה בהתנצרות של יהודי?

תשובה: הלכה היא בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ד סעיף יט) שגוי הבא על בת ישראל, בין פנויה בין אשת איש, הילד הנולד מהם הוא יהודי כשר, אלא שהוא פגום לכהונה. כלומר, שלעולם הולכים בתערובת בין יהודי לגוי אחר האמא, שאם האבא הוא גוי והאמא יהודיה, הילד הנולד הוא יהודי, ואם האבא יהודי והאמא גויה, הילד גוי.

למרות שהאמא התנצרה, עדיין היא יהודיה לכל דבר, וחייבת בכל המצות כולן. כמבואר בגמרא (מסכת קידושין דף יח עמוד א, ועוד מקומות) שישראל משומד, אף על פי שחטא – ישראל הוא, ולכן אין שום תוקף לתהליך ההתנצרות שעברה האמא, ועדיין היא יהודיה לכל דבר.

יש בנותן טעם להביא כאן את דברי הרמב"ם על חומר האיסור ליהודי לבא על גויה, וזו לשונו (בפרק יב מהלכות איסורי ביאה הלכה ו' והלאה): הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אם ישראל הוא – לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא – לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות, הנה למדת שהבועל כותית – כאילו נתחתן לעכו"ם, שנאמר ובעל בת אל נכר, ונקרא מחלל קדש ה'. עוון זה, אע"פ שאין בו מיתת ב"ד, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה – בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם, שהבדילנו הקב"ה מהם, ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו.

ברכה אחרונה

שאלה: רציתי לדעת, מהי ברכה אחרונה, איך ומתי מברכים אותה?

תשובה: חכמינו זכרונם לברכה תיקנו לברך על האכילה והשתיה, לפניהם ולאחריהם. לבד מברכת המזון שהיא חיוב מן התורה, למי שאכל פת ושבע ממנה. אבל שאר הברכות כולם אינם אלא תקנת חכמים. הטעם לתקנה זו מבואר בגמרא במסכת ברכות (דף לו עמוד א), סברא היא שאסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. כלומר, על האדם מוטלת חובת הכרת הטוב כלפי הבורא יתברך שהמציא לו מזונו בכל מיני מינים וסוגים, ועליו לתת לו את ברכתו עליהם, לפני האכילה (שהוא מרגיש את הצורך לאכול ולשתות) ולאחריה (שמרגיש את הנאת השובע והרויה). בזה מיישבת הגמרא שם שני פסוקים שלכאורה סותרים זה לזה, פעם אחת נאמר "לה' הארץ ומלואה", ובמקום אחר נאמר "והארץ נתן לבני אדם", והתירוץ בזה, כאן קודם ברכה כאן לאחריה, כלומר, קודם שאדם מברך על מזונו, לה' הארץ ומלואה, ולאחר שבירך על מזונו, נותן לו הבורא יתברך רשות ליהנות מהעולם הזה, והארץ נתן לבני אדם.

ההבדל בין ברכה ראשונה לאחרונה, שברכה ראשונה יש לברך אפילו אם אוכל "כל שהוא" מן המאכל, או שותה "כל שהוא" מן המשקה, שכל שהוא נהנה מאותו מאכל או משקה מברך לפניו. מה שאין כן ברכה אחרונה, אין מברכים אותה אלא אם כן אכל "שיעור כזית" מן המאכל, כלומר שיעור עשרים ושבעה גרם, בשיעור זמן של כשבע דקות. אבל אם אכל פחות מעשרים ושבעה גרם מן המאכל, או שאכל אותו ביותר משבע דקות, אינו מברך אחריו ברכה אחרונה. ולכן המפצח גרעינים לדוגמא, אין לו לברך אחריהם ברכה אחרונה, כיון שלא אכל מהם עשרים ושבעה גרם בתוך כשבע דקות. לגבי שתיית משקים השיעור שונה, שאין לברך על משקים ברכה אחרונה אלא אם כן שתה מהם "שיעור רביעית", שהוא שמונים ואחד גרם (נפח), בזמן סביר שלוקח לאדם לשתות שיעור זה (כשתי שניות). אבל אם שתה פחות משיעור שמונים ואחד גרם, או ששתה שיעור זה אבל בהפסקות, אינו מברך ברכה אחרונה. ולכן אין לברך ברכה אחרונה על תה חם או קפה, וכן שתיה חריפה, כיון ששותים אותם בהפסקות.

יש לציין כי שיעור "כזית" וכן שיעור "רביעית", נמדדים לפי נפח, אבל לגבי דברי מאכל שקשה למדוד השיעור בנפח, מקובל למדדו על פי משקל, דהיינו עשרים ושבעה גרם, וכנ"ל.

נוסח ברכה אחרונה מתחלק לפי סוג המאכל או המשקה, למשל, על פירות (שאינם משבעת המינים), ירקות, בשר עופות ודגים, מוצרי חלב, וכל הדברים שאינם גדולי קרקע, וכן שתיה רגילה, מברך ברכה אחרונה ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן". על פירות משבעת המינים (ענבים, תאנים, רימונים, זיתים, תמרים), או מאכל העשוי מחמשת מיני דגן (קמח חיטה, ושאר חמשת המינים), וכן על שתיית יין, מברכים ברכה אחרונה ברכת "מעין שלש". על פת מברך ברכה אחרונה "ברכת המזון". נוסח כל הברכות האלו מופיע בסידורים.

כמובן שפרטי הדינים בזה רבים, וצריך ללמוד הלכות אלו לפרטיהם, ולא כתבנו כאן אלא עיקרי הדברים בתמצות.

התשובה נכתבה ע"י הרה"ג גד יזדי.