שאל את הרב

שאלה. אני מתחיל לעבוד מוקדם מאד בבוקר, האם מותר לי להניח תפילין ולהתפלל מזמן עמוד השחר?

תשובה. פועל שזמנו מצומצם, ועליו להופיע במקום עבודתו בשעות המוקדמות של הבוקר, ובפרט בימות החורף, מותר לו להתפלל לכתחלה אחר עמוד השחר, וינהג כך: יתחיל פרשת העקדה וסדר הקרבנות כתשעים דקות (שעה וחצי) קודם נץ החמה, באופן שיתחיל אמירת "ברוך שאמר" לאחר עמוד השחר, לאחר מכן כשיסיים אמירת "ישתבח", יתעטף בציצית ויניח תפלין עם ברכה, ובתנאי שעברו שש דקות מזמן עמוד השחר, ואחר כך ימשיך קריאת שמע וברכותיה, ותפלת העמידה, ויסיים תפלת שחרית כרגיל.
אם יש מנין פועלים המתפללים בשעה זו, והם ממהרים, יוכלו להתפלל תפלת שמונה עשרה יחד ללא חזרת הש"צ, כלומר שבשעה שמגיעים לתפלת שמונה עשרה, יתפלל השליח צבור בקול רם שלשת הברכות הראשונות, וגם הצבור יתפללו עמו מלה במלה, עם הקדושה, ואחר כך יסיימו התפלה בלחש. ואין צורך להתפלל חזרה מאחר שהם ממהרים למלאכתם. וביום שני וחמישי, כשהזמן מצומצם, יש להעדיף קריאת ספר תורה על הוידוי ושאר תחנונים. והדבר ברור שאם יש להם עוד פנאי, יאמרו תפלת שמונה עשרה עם חזרת השליח צבור, וכן ישלימו במדת האפשר את שאר התפלה.
זמן עמוד השחר הוא שבעים ושתים דקות (זמניות) קודם נץ החמה. ומופיע בלוחות שמנהגם על פי דעת מרן הגר"ע יוסף שליט"א.

שאלה. האם מותר להשתמש בכרית חימום (שמחממים אותה במיקרו גל ונותנים אותה על הגוף), ויש בתוכה גרעיני כוסמת הראויים למאכל אדם (או קליפות גרעיני כוסמת), או שיש בזה איסור משום "בל תשחית"?

תשובה. מותר להשתמש בכרית חימום (המחממים אותה במיקרו גל ונותנים אותה על הגוף), ובתוכה יש גרעינים של כוסמת (או קליפות גרעיני כוסמת), ואין בזה איסור "בל תשחית".

נימוקים ומקורות: בגמרא מסכת שבת (דף קכט ע"א) אמרו על שמואל שהקיז דם לרפואה ולא היו שם עצים מוכנים להסקה כדי לחמם את גופו (שנצטנן מחמת ריבוי איבוד הדם), וציוה לקחת כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים, ובקעו ממנו עצים והסיקו לו מדורה לחממו. מעשה דומה לזה אירע עם רב יהודה, וציוה ובקעו לו עצי בוק יקרים להסקה. והקשה לו אביי לרבה, שהיאך היה מותר להם לעשות כן, והרי יש בזה משום איסור בל תשחית, כי עצים יקרים כדוגמתן אינן עומדין להסקה. ותירץ לו על זה: "בל תשחית של הגוף עדיף". כלומר, שכל איסור בל תשחית הוא כאשר האדם משחית ממון ללא צורך כלל, אבל כאן שיש לו צורך גופו, לחממו בשעת צינונו, ואין לו עצים רגילים להסקה, נמצא שאין הוא משחית את העצים היקרים, אלא אדרבה משתמש בהם לצורך גופו, ואין ספק כי צורך גופו של האדם עדיף מחשיבות חפץ לצורך שימושו, כי תכלית כל הבריאה לצורך האדם, ולכן צורכי גופו של אדם עדיפים משאר הנבראים.
דברי הגמרא הנ"ל הובאו להלכה בהרי"ף (שבת דנ"ב ע"א) והרא"ש (שם פי"ח סי' ה). וכן פסקו שאר הראשונים להלכה. וזו לשון המאירי בבית הבחירה (שבת שם), הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז, וכל שאין לו עצים מזומנין להיסק מבקע את התיבות ושאר הכלים לעשות מהן מדורה, ואין נמנעין משום בל תשחית, והוא שאמרו בל תשחית דגופאי עדיף לי. וכן פסק בשו"ע הרב (חושן משפט הלכות שמירת הגוף והנפש סעיף טו).
כיוצא בזה אמרו גם כן במסכת שבת (דף קמ עמוד ב), אמר רב חסדא, מי שאפשר לו לאכול לחם שעורים (שהוא זול) ואוכל לחם חיטים (שהוא יקר), עובר על בל תשחית. ובדומה לזה אמר רב פפא, מי שיכול לשתות שכר (שהוא זול) ושותה יין (שהוא יקר) עובר על בל תשחית. על דברי שניהם אומרת הגמרא שאין הדברים נכונים, כי "בל תשחית של הגוף עדיף". וההסבר בזה כאמור.
למדנו מדברי הגמרא הנ"ל שכל שיש צורך לאדם באותו דבר מאכל לרפואתו, וכדומה, אף על פי שהוא מאכל אדם, מותר להשתמש בו גם לצורך רפואה ושאר צרכי האדם, שהכל בכלל בל תשחית של הגוף שעדיף מבל תשחית של שאר דברים. והרי מעשים בכל יום שסכים הגוף בשמן זית, אף שהוא מאכל אדם ודבר יקר, כי סוף סוף הוא עושה כן לצורך גופו, ויש לשמן הזית תועליות לגוף מה שאין בשאר שמנים. ולכן אף בנדון דידן, שהוא צריך לכוסמת לחימום גופו, שיש בה תועלת לגופו מה שאין בשאר דברים. (כי בגלל צורתן המיוחדת, יוצרות הקליפות אלפי כיסי אויר קטנטנים, ובעת דחיסתן הן שומרות על צורתן המקורית, וכך מתאפשרת זרימת אויר בתוך הכרית והיא שומרת על יציבות
וקרירות לאורך זמן, בזכות תכונות ייחודיות אלו מספקת הכרית תמיכה טובה לשרירי הגב העליון
והצוואר בהתאם לתנוחה הטבעית הנכונה להם. ואלו הממלאים הכרית בכוסמת עצמה, עושים כן כי באותו מקום הכוסמת היא בשפע ובזול, ומיועדת גם לשימוש זה). ולכן אין בזה משום בל תשחית.
על פי זה יש ליישב גם כן מה שנהגו בהרבה ארצות להשתמש במיני זרעים למילוי הכרית חימום, לדוגמא, בקווקז, עירק ובוכרה נהגו להשתמש באורז, בצפון אפריקה בגריסים או לוביה, ברוסיה בחיטה (וגם במלח), וכך הלאה. היו שמילאו את הכריות בעדשים, בשעועית קשה, אפונה, פול ואפילו בחרצני דובדבנים - סוג של מילוי שנהוג גם כיום בארצות מזרח אירופה, שם הדובדבן מצוי בשפע.

שאלה. מהו ביאור המילים שאנו אומרים בתפלה "מי כמוכה באלים ה'", וכי יש עוד "אלים" חוץ מהשם יתברך ח"ו?

תשובה. עיין בפירוש רש"י על התורה (שמות טו, יא) שפירש תיבת "אלים", מלשון "חזקים", כמו (יחזקאל יז יג) ואת אילי הארץ לקח, וכן (תהלים כב כ) אילותי לעזרתי חושה. והרמב"ן (שם) פירש שכוונתו על מלאכי מעלה שהם נקראים אלים, מלשון: "זה אלי ואנוהו" (ע' רמב"ן שם פסוק ב), והקב"ה נקרא אל עליון על כולם. וכן פירש האבן עזרא שם. ובאמת שבמדרש (הובא בילקוט שמעוני רמז רנ) פירשו הכוונה, מי כמכה באלים, מי כמכה באותן שקורין עצמן אלוהות, פרעה קרא עצמו אלוה וכו'. ע"ש.

שאלה. האם יש איסור מן התורה לשקר?

תשובה. יש אומרים שאיסור שקר הוא "מן התורה" בכל אופן, ויש אומרים שאיסור שקר מן התורה הוא רק על הדיין בבית דין לדון דין אמת, אבל בשאר ענינים אין איסורו אלא מדרבנן, ויש אומרים שכל אדם אם הוא מפסיד את חבירו ממון על ידי השקר איסורו מן התורה ואף מחוץ לבית דין, ואם אינו מפסיד את חבירו על ידי השקר איסורו מדרבנן. ועל כל פנים אין חולק כי מדת השקר היא מדה מגונה מאד, ולא יבא לאדם ממנה אלא הפסד, בעולם הזה ובעולם הבא, כמבואר בהמשך דברינו.

מקורות ונימוקים: נאמר בתורה (שמות פרק כג פסוק כז): "מדבר שקר תרחק", וכתב האבן עזרא בפירושו שם, על דבר העדים שתחקר היטב. וכן פירש שם (פרק כא פסוק א), ולא תטה משפט אביונך בריבו, עם הדיין ידבר, כי יוכל להטות הדין בסתר, "גם עמו ידבר מדבר שקר תרחק". מבואר מדבריו שסובר שעשה זה של מדבר שקר תרחק אינו מדבר אלא על הדיין בבית הדין, ולא בשאר אנשים. וכן נראה מדברי הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה סימן רפא) שכתב, שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אמרו יתעלה לא תשא שמע שוא וכו', "ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר מדבר שקר תרחק" וכו'. עיין שם. וממה שלא הזכיר עשה זה של מדבר שקר תרחק אלא על הדיין, משמע שאיסור שקר שלא בבית דין אינו אלא מדרבנן.
אמנם ר' אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן רלה) כתב, צוה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק, חייב אותנו להתרחק מן השקר, אבל דוקא שקר שיוכל להזיק לחברו, אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו, שדבר הלמד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר, שנאמר מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. ע"כ. מבואר שסובר שכל שיכול לבא הפסד לחבירו על ידי השקר הרי זה בכלל ציווי התורה של מדבר שקר תרחק.
לעומתם, בספר חרדים (מצות עשה התלויות בפה) כתב, שמצות עשה לדבר אמת אפילו בשאר עניני העולם שאין בהם סרך ממון, שנאמר מ"דבר" שקר תרחק, משמע אפילו אינו אלא דבור בעלמא. ע"ש. ואף הסמ"ג (עשין קז) והסמ"ק (סימן רכז) מנו לדבר שקר תרחק למצות עשה. ע"ש. ועיין עוד בספר החינוך (מצוה ע"ד ות"ז). וע"ע להגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש ח"א (סימן טו ד"ה איברא) ולה' חפץ חיים בספר שמירת הלשון (פתיחה עשין יג) ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן יב) ובספר משפטי השלום (אמת קנה עמוד ו).
עד כמה מדת השקר מגונה, צא ולמד ממה שכתב בספר החינוך (מצוה עד), שהשקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו (של השקר), מפני שהשם יתברך אל אמת, וכל אשר איתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד, אבל כל מי שמעשיו בהיפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהיפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו, והיפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והיפך שמחה והשלום והתענוג שהם איתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון "ריחוק" - לרוב מיאוסו, מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בודאות שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין דף מד ע"ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ע"כ.
דבר נפלא למדנו מדבריו של החינוך, כי בני אדם חושבים שאם ישקרו את חבריהם ירויחו מזה ממון ושאר ענינים, אך האמת היא להיפך, כי הדבק במדת האמת, הרי הוא דבק בקב"ה, שהוא אל אמת וחותמו אמת, וממנו נמשכים השפע והברכה לכל מי שמתדמה אליו, אבל הדבק במדת השקר, רחוק הוא מהקב"ה ומהשפע שנמשך ממנו על בני אדם, וינוח עליו ח"ו כל מה שהוא היפך מדותיו של הקב"ה.
וראה עוד בספר מנורת המאור (פרק יט, כיסוי סוד חבירו) אריכות רבה בגנות מדת השקר.