שאלה: מהו טעם איסור מוקצה?
תשובה: הנה לאיסור מוקצה ניתנו במפרשים כמה טעמים, ונכתבם בעזרת ה' יתברך.
הרמב"ם (בפרק כד מהלכות שבת הלכה יב וי"ג) כתב כמה טעמים לאיסור מוקצה.
א. נשאו חכמינו ז"ל קל וחומר בעצמם, אמרו, ומה אם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהיה הילוכו של אדם בשבת כהילוכו ביום חול, כלומר שלא ירוץ ולא יפסע פסיעה גסה בשבת כשם שהוא עושה בחול, וכן ציוו שלא תהיה שיחת האדם בשבת כשיחתו ביום חול, כלומר שלא ידבר דיבורי חול בשבת כגון בעניני משא ומתן, קל וחומר שלא יהיה טלטול כלים בשבת כטלטול בחול, כי אם יטלטל מוקצה ביום שבת, יהיה יום השבת בעיניו כיום חול, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה בבית, או מבית לבית, וכן יבא להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי ביום השבת הוא בטל ממלאכה, ויושב בביתו בלי לעשות דבר, ויחפש לעשות דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא נח ביום השבת, ובטל הטעם של התורה שאמרה על השביתה ממלאכה ביום השבת שהיא "למען ינוח".
ב. טעם נוסף כותב הרמב"ם, שאם נתיר לו לטלטל כלים שמלאכתן לאיסור ביום השבת, אפשר שתוך כדי טלטולן יבא להתעסק בהן מעט, ויבא לידי איסור מלאכה.
ג. טעם שלישי כותב הרמב"ם, כי חלק מאנשי העם אינם בעלי מלאכה, אלא הן בטלין כל ימיהן בלא מעש, כגון הטיילין ויושבי קרנות, וכל ימיהן הן שובתין ממלאכה, ואם יהיה מותר להם ללכת ולדבר ולטלטל ביום שבת כשם שהם עושים בחול, במה תהיה השבת ניכרת אצלם, בשלמא אותם אנשים שעושים מלאכה במשך כל ימות השבוע, תהיה השבת ניכרת אצלם בעצם זה שאינם עושים מלאכה, אבל אנשים אלו הבטלים ממלאכה במה תהיה השבת ניכרת אצלם, ובין כה הם אינם עושים מלאכה כל ימות השבוע. ולכן תיקנו השביתה מכל הדברים האלו, כלומר: הילוך, דיבור וטלטול, כי היא שביתה הניכרת בכל אדם.
לעומתו, הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם שם, מעיר מדברי הגמרא במסכת ביצה (דף לז ע"א) שאומרת "אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא", כלומר שכל טעם איסור טלטול מוקצה, כדי שלא יבא האדם להוציא כלים מביתו לרשות הרבים, והתורה אסרה על האדם לטלטל כל דבר מביתו לרשות הרבים, ולהיפך, במקום שאין שם עירוב כדת.
ישנה אריכות רבה בדברי האחרונים בביאור דברי הרמב"ם בטעמי איסור מוקצה, רק נעיר כאן הערה אחת במה שכתב בטעם הראשון שאם יטלטל כלים ביום שבת נמצא שלא נח ביום השבת, ובטל הטעם של התורה שאמרה על השביתה ממלאכה ביום השבת שהיא "למען ינוח". שטעם זה אינו מובן לכאורה, כי התורה אסרה "מלאכה" למען ינוח, אבל לא מצאנו שאסרה עשיית דבר שאינו מלאכה למען ינוח, והרמב"ם מבאר שגם בטלטול כלים שאין בו איסור מלאכה יש בו משום "למען ינוח".
ביאור דברי הרמב"ם יש לומר בשני אופנים: א. אין כוונת הרמב"ם שבאמת יש כאן ביטול גמור של הטעם למען ינוח, כי כוונת התורה היתה רק על מנוחה ממלאכה ממש, וזה שאינו עושה מלאכה אלא מטלטל כלים אינו בכלל זה, אבל למרות כן, יש ללמוד משם שרצון התורה שהאדם ינוח ביום השבת, ולכן גם לנו יש להזהר מלטלטל כלים בשבת - להגיע למטרה הרצויה על פי התורה שהיא המנוחה. ויש לדייק כן בלשון הרמב"ם שכתב שבטל "הטעם" של התורה, כלומר הטעם בטל ולא הדין עצמו. ב. עוד אפשר לומר שכוונת הרמב"ם על פי מה שכתב הרמב"ן בפירושו על התורה (ויקרא פרק כג פסוק כד): "שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב, ואפילו מדברים שאינן מלאכה, שלא יטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות, ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה, יהיו מעמיסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו, "ואפילו השבת עצמה", שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה, לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה". עד כאן דבריו. והיוצא מדבריו, שאדם שטורח ביום השבת בכל מיני ענינים, עד שאינו מקיים את מצות התורה לנוח בשבת, למרות שלא עשה שום מלאכה מט"ל מלאכות, הוא מבטל מצות עשה של שבתון. וממילא יש לומר שגם כוונת הרמב"ם כן היא, שאם האדם יטלטל כלים בשבת, עד כדי שלא יבא לידי מנוחה, הוא מבטל עשה של שבתון, ולכן אסרו חז"ל טלטול כלים בשבת.
השם יתברך יזכנו לשמור את השבת כהלכתה, ואם היו ישראל משמרים שתי שבתות כהלכתן - מיד היו נגאלין. (שבת דף קיח ע"ב).