שאל את הרב

שאלה. אם אפשר להסביר בבקשה את סוגי המוקצה השונים, ומה דיניו של כל אחד ואחד?

תשובה.
דינים עיקריים בהלכות מוקצה

רבותינו זכרונם לברכה אסרו לטלטל כמה סוגי כלים ושאר דברים בשבת. בחלק מסוגי המוקצה איסור הטלטול הוא גורף, ובחלק מהם האיסור הוא חלקי וניתן לטלטל הכלים באופנים מסויימים, כמו שיבואר להלן.

טעם איסור מוקצה
כמה טעמים נאמרו באיסור מוקצה, ונביא את העיקריים שבהם. הרמב"ם (בפרק כד מהלכות שבת הלכה יב וי"ג) כתב, שהטעם שאסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, שאם הזהירו הנביאים וצוו שלא יהא הילוכו של אדם בשבת כהילוכו בחול, שלא ירוץ וייגע בשבת כדרך שהוא עושה בחול, וכן שלא תהיה שיחתו ודיבורו בשבת כשיחתו ודיבורו בחול, שלא ידבר מדברי עסקיו ושאר משא ומתן בשבת, קל וחומר שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהא כיום חול בעיניו, ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהם, שהרי הוא בטל ביום השבת ממלאכה, ויושב בביתו, ויחפש דבר להתעסק בו, ונמצא שלא שבת ביום שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשיבקר (יבדוק) ויפשפש ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה. ועיין עוד בדבריו שם. והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (שם הלכה יג) כתב טעם אחר לאיסור טלטול מוקצה בשבת, שאם יהיה מותר לטלטל כליו בשבת, שמא יבא להוציאם לרשות הרבים במקום שאין שם עירוב, והתורה אסרה לטלטל כלים ושאר דברים ברשות הרבים במקום שאין שם עירוב כדת.

וכעת נבאר את סוגי המוקצה העיקריים, ועיקרי הדינים הנוהגים בכל אחד ואחד.

סוגי המוקצה העיקריים הם:

א. כלי שהוא מוקצה "מחמת חסרון כיס", דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם, כגון סכין של שחיטה וסכין של מילה ושל ספרים.
ב. "כלי שמלאכתו לאיסור", כלומר כלי שרוב שימושו הוא למלאכה האסורה בשבת, כגון פטיש, מספריים וכדומה.
ג. כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים ומעות ועפר וחול ובעלי חיים, וכל כיוצא בדברים אלו שאינם ראויים למלאכה, והוא הנקרא "מוקצה מחמת גופו".
ד. "בסיס לדבר האסור", דהיינו כלי שמלאכתו להיתר שהיה מונח עליו בכניסת השבת אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם, כגון חבית שיש עליה אבן, וכרית שיש עליה מעות, ואפילו הוסרו אחר כך במהלך השבת, שכיון שהיו עליהם בבין השמשות של כניסת השבת, מתוך שהוקצו בבין השמשות הוקצו לכל יום השבת.
ה. דבר שהיה בבין השמשות של כניסת השבת מחובר לקרקע, כגון פירות וירקות מחוברים, או שהיה מחוסר צידה, כגון חיה ועוף שצריכין לצודן, הרי הם מוקצים בשבת.

ונבאר את סוגי המוקצה בקצרה.
א. "מוקצה מחמת חסרון כיס", הוא כל כלי שמלאכתו לאיסור, כלומר שרוב מלאכתו על כל פנים היא למלאכת איסור בשבת, וגם האדם מקפיד עליו שלא יפגם, ולכן מייחדו לאותה מלאכה בלבד, ואינו משתמש בו לשום מלאכה אחרת. כגון, סכין של שחיטה, או סכין של מילה, וכן כל כלי חשמלי יקר שאדם מקפיד עליו שלא להשתמש בו אלא למלאכה שהוא מיועד לה. ולכן אסור לטלטל מוקצה מחמת חיסרון כיס בכל אופן, כלומר אפילו הוא צריך למקומו של הכלי, או להשתמש בו למלאכת היתר מסויימת.
ב. "כלי שמלאכתו לאיסור", הוא כלי שרוב מלאכתו היא מלאכת איסור בשבת, כגון פטיש, מספריים, מסננת, עט, עפרון וכדומה, ולכן אסור לטלטלם בשבת, אלא אם כן צריך לטלטלם לצורך גופו או מקומו של הכלי, כלומר, או שצריך לגוף הכלי להשתמש בו למלאכת היתר, כגון פטיש לפצוע בו אגוזים ושקדים, או שצריך למקומו של הכלי, כגון שמונח על השיש, וצריך את מקומו של הכלי. אבל לטלטלו סתם ממקום למקום, או שחושש שיגנב או יאבד באותו מקום, או שרוצה לטלטלו מחמה לצל, אסור.
ג. "מוקצה מחמת גופו", הוא כל דבר שאינו כלי, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, מעות, קנים, עצים, עפר, חול ובעלי חיים, וכן כל כיוצא בדברים אלו שאינם ראויים למלאכה. כיון שכל הדברים האלו אינם ראויים לשום דבר, ואינם נחשבים לכלים, איסור טלטולם חמור כמוקצה מחמת חסרון כיס, ואסור לטלטלם אפילו צריך לגופם או למקומם.
ד. "בסיס לדבר האסור", הוא כלי שמלאכתו להיתר, שהיה מונח עליו בכניסת השבת אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם, כגון חבית שיש עליה אבן, וכרית שיש עליה מעות, הרי הופך הבסיס דהיינו הכלי שמלאכתו להיתר, להיות מוקצה, כדין מה שמונח עליו. ואפילו הוסרו ממנו הדברים המוקצים אחר כך במהלך השבת, כגון שהסירם גוי או קטן, עדיין שם מוקצה עליהם, שכיון שהיו עליהם הדברים המוקצים בבין השמשות של כניסת השבת, מתוך שהוקצו בבין השמשות של כניסת השבת הוקצו לכל יום השבת.
ה. דבר שהיה בבין השמשות של כניסת השבת מחובר לקרקע, כגון פירות וירקות מחוברים, או שהיה מחוסר צידה, כגון חיה ועוף שצריכין לצודן, הרי הם מוקצים בשבת, כיון שלא היתה דעתו של אדם עליהם בכניסת השבת, שאיך יתלשם ואיך יצודם בשבת. ולכן אפילו נפלו הפירות מאליהם בשבת מהעץ, או שניצודו החיות והעופות מאליהם במצודה, הרי הם מוקצה בשבת, ואסור לטלטלם בשבת כלל.

מה הדין לגבי כשרות של עוף?

יש להקפיד על כשרות טובה לגבי כל מוצר ומוצר, ויש לשאול רבנים המומחים בדבר.

התשובה נכתבה ע"י הרב גד יזדי

1.האם למכור חלב נוכרי זה לא תתן לפני עיור מכשול?
2.מה עדיף להתפלל נץ בלי לקורא קורבנות או אחרי זה עם לקרוא קורבנות?
3.האם טלפון כשר זה מעיקר הדין צריך?

א. רבותינו ז"ל אסרו לשתות חלב שחלבו גוי ולא היה שם ישראל בשעת החליבה, כי חששו שמא יערב בו הגוי חלב בהמה טמאה. למרות כן, איסור שתיית חלב נכרי (שמצויין עליו שהוא מבהמה טהורה) בזמן הזה אינו מוסכם לכל הדעות, כי לדעת הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל מותר לשתות חלב נכרי בזמן הזה, כיון שחוק המדינה אוסר לשנות או לערב חומרים שאינם כתובים על גבי עטיפת המוצר, וכיון שמצויין על העטיפה שהחלב שבו הוא חלב בהמה טהורה בלבד, יש לסמוך על זה שהגוי לא עירב בו חלב בהמה טמאה ומותר לשתותו. לעומת זאת, דעת מרן הגר"ע יוסף שליט"א שחלב נכרי אסור גם בזמן הזה. וכל אחד ינהג בזה כמנהג רבותיו. על כל פנים כיון שאין הדבר ברור לאסור, ויש פוסקים שמתירים, אין במכירת חלב נכרי משום לפני עיור לא תתן מכשול, שאפשר שהקונה סומך על דברי המתירים. (כמובן שכל זה בתנאי שמודגש על עטיפת המוצר שהוא חלב נכרי, שלא להכשיל את המקפידים בזה, וגם יש עליו חותמת כשרות).
ב. תפלה בנץ החמה חשובה היא עד למאד, ואם קם באיחור קצת, ויש לפניו שתי ברירות, או להתפלל בנץ החמה ולהשלים את קריאת הקרבנות אחר כך, או להתפלל לאחר נץ החמה ויקרא הקרבנות כסדרן, נראה שיש להעדיף להתפלל בנץ החמה ולאחר מכן ישלים את קריאת הקרבנות, כי מצאנו בספרי האחרונים שדנו אם תפילה בנץ החמה "ביחיד" עדיפה מתפלה "בצבור" לאחר נץ החמה. וע' במשנה ברורה בביאור הלכה (סי' נח ד"ה ומצוה). ובשו"ת איש מצליח ח"ב (סי' א). ובספר ילקוט יוסף ח"א (עמוד קלט). ובספר הלכה ברורה ח"ה (עמוד קעב). ועל כל פנים בנדון דידן שאפשר לו להתפלל בצבור בנץ החמה, רק צריך להשלים הקרבנות לאחר מכן, נראה שזה עדיף יותר מאשר להתפלל לאחר נץ החמה מתחילת הקרבנות.
ג. טלפון כשר אם צריך מן הדין, נראה שצריך לדון בכל מקרה לגופו, ולכן יש לעשות בזה שאלת חכם.

התשובה נכתבה ע"י הרב גד יזדי

שאלה. אילו סוגים של נטילת ידים קיימים, ולמה ההבדלים?

תשובה: ארבעה סוגים עיקריים של נטילת ידים יש.
א. נטילת ידים של בוקר.
ב. נטילת ידים קודם הסעודה.
ג. נטילת ידים לאחר יציאה מבית הכסא.
ד. נטילת ידים כשנגע במקומות המטונפים.

א. נטילת ידים של בוקר, נאמרו בה כמה טעמים. והעיקריים שבהם:
1. מבואר בזוהר הקדוש שבשעה שהאדם ישן בלילה, מסתלקת ממנו הנשמה הטהורה, וטועם טעם מות, ורוח רעה שורה על גופו, וכשחוזרת הנשמה לגוף בקומו משנתו, נשארת הרוח רעה על ידיו, וכדי להעבירה צריך ליטול ידיו.
2. שידיו של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא נגע במקומות המטונפים שבגופו בשעה שישן, ולכן צריך ליטול ידיו.
3. בבוקר האדם נעשה כבריה חדשה, כמו שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ולכן צריכים אנו להודות להשם יתברך על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו, וקודם עבודה זו שהיא עבודת השם יתברך, האדם נוטל את ידיו, כדוגמת הכהנים שהיו רוחצים את ידיהם בבית המקדש קודם שהיו עובדים עבודת הקרבנות.

כיון שנטילה זו היא כדי להעביר רוח רעה ששורה על ידיו בלילה, יש ליטול את ידיו שלש פעמים לסירוגין, כלומר, קודם יטול יד ימין, ולאחר מכן יד שמאל, ושוב יד ימין ולאחר מכן שמאל, ושוב יד ימין ולאחר מכן שמאל.

טוב להקפיד שנטילת ידים של שחרית תהיה בכלי, כדין נטילת ידים של סעודה, ומכל מקום אם אין לו כלי, יטול את ידיו מן הברז שלש פעמים לסירוגין וכנזכר לעיל, רק לא יברך על נטילה זו ברכת "על נטילת ידים".

ב. נטילת ידים קודם סעודה, נאמרו בה שני טעמים.
1. משום "סרך תרומה", כלומר, שבזמן שהיו הכהנים אוכלים תרומה, הצריכו אותם חכמים ליטול ידיהם קודם לכן, שלא יטמאו את התרומה בנגיעתם, וכדי שיהיו הכהנים רגילים לעשות כן, תיקנו חכמים שכל אדם האוכל פת יטול ידיו קודם לכן. ואף בזמן הזה שאין הכהנים אוכלים תרומה, מפני שכולנו טמאי מתים, והתרומה צריכים לאכלה בטהרה, מכל מקום תקנת נטילת ידים לא בטלה, כדי שכאשר יבנה בית המקדש במהרה בימינו יהיו רגילים לאכול בטהרה.
2. טעם שני לנטילת ידים לסעודה, כדי שיאכל אדם סעודתו בנקיות הידים ובקדושה.

נטילה זו צריך להקפיד שתהיה מכלי דוקא, ויהיה הכלי שלם, שלא יהיה בו נקב וכדומה, ויחזיק לפחות "רביעית" מים, שהוא נפח שמונים ואחד גרם, ולכן אין ליטול נטילת ידים לסעודה מהברז.

כיון שנטילה זו היא משום נקיות וקדושה, ולא משום רוח רעה, די ליטול כל יד פעם אחת, קודם ימין ואחר כך שמאל. ועל פי הקבלה טוב שיטול כל יד ג' פעמים, אבל אין צריך שיהיה לסירוגין, אלא יטול יד ימין ג' פעמים רצופות, ולאחר מכן יד שמאל ג' פעמים.

ג. נטילת ידים לאחר שיצא מבית הכסא, היא משום נקיות הידים ורוח רעה השורה עליהם בבית הכסא. ומן הדין אין נטילה זו צריכה כלי, רק שישטוף ידיו במים. וגם אין צריך ליטול ידיו ג' פעמים לסירוגין, אלא די בשטיפת כל יד פעם אחת. ואף על פי כן נכון שישטוף ידיו ג' פעמים לסירוגין, כנזכר לעיל בנטילת ידים של בוקר. אבל אין צריך בנטילה זו כלי וכנ"ל.

ד. נגיעה במקומות המטונפים. הנוגע במקומות המטונפים שבגופו, או במנעליו וכדומה, צריך ליטול ידיו קודם שמתפלל ומברך או אומר דברי תורה, וכיון שאין נטילה זו משום אלא משום נקיות בלבד, אין נטילה זו צריכה כלי, אלא די בשטיפת הידים, וכן אין צריך ליטול ידיו ג' פעמים, אלא די בשטיפת כל יד פעם אחת. אך אם נגע ברגליו, נכון שישטוף ידיו ג' פעמים לסירוגין, כיון שרוח רעה שורה על רגליו של אדם, ואפילו הם נקיות.

תשובה זו נכתבה ע"י הרב גד יזדי.

שאלה: האם מי שנולד לאם יהודיה שהתנצרה, נישאה לגוי וילדה, הוא בכל זאת יהודי. והאם ההלכה מכירה בהתנצרות של יהודי?

תשובה: הלכה היא בשלחן ערוך (אבן העזר סימן ד סעיף יט) שגוי הבא על בת ישראל, בין פנויה בין אשת איש, הילד הנולד מהם הוא יהודי כשר, אלא שהוא פגום לכהונה. כלומר, שלעולם הולכים בתערובת בין יהודי לגוי אחר האמא, שאם האבא הוא גוי והאמא יהודיה, הילד הנולד הוא יהודי, ואם האבא יהודי והאמא גויה, הילד גוי.

למרות שהאמא התנצרה, עדיין היא יהודיה לכל דבר, וחייבת בכל המצות כולן. כמבואר בגמרא (מסכת קידושין דף יח עמוד א, ועוד מקומות) שישראל משומד, אף על פי שחטא - ישראל הוא, ולכן אין שום תוקף לתהליך ההתנצרות שעברה האמא, ועדיין היא יהודיה לכל דבר.

יש בנותן טעם להביא כאן את דברי הרמב"ם על חומר האיסור ליהודי לבא על גויה, וזו לשונו (בפרק יב מהלכות איסורי ביאה הלכה ו' והלאה): הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת, שנאמר כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה, אם ישראל הוא - לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא - לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות, הנה למדת שהבועל כותית - כאילו נתחתן לעכו"ם, שנאמר ובעל בת אל נכר, ונקרא מחלל קדש ה'. עוון זה, אע"פ שאין בו מיתת ב"ד, אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה - בנו הוא לכל דבר, ובכלל ישראל נחשב אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו, שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי, מסיר אותו מלהיות אחרי ה'. ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם, שהבדילנו הקב"ה מהם, ולשוב מאחרי ה' ולמעול בו.